Justice must ultimately prevail over injustice
By Orly Noy
Iranian-born Israeli writer Orly Noy speaks form both her heart and her head about Nakba Day
Translation from Hebrew by Sol Salbe, Middle East News Service
We were not expelled from our homeland. We left it, like many others, in a moment of chaos, full of fears about a future that, disastrously eventuated, confirming all those fears. But unlike the millions of Iranians who have become refugees or expatriates around the world, we had the promise of another homeland. And that promise was sewn in stitches so well designed to ensure that we didn’t see the layers of injustice upon which that promise was based. It was fashioned so that we wouldn’t be aware of the fact that it was someone else’s homeland that was laid at our feet, thus turning us instantly into the owners of someone else’s home.
And although we have become part of the sacred Jewish demography and superiority that it entails, despite growing up here knowing that being a Jew gives me layers of protection, it has been so obvious for so many years, so natural, even to me, who has spent most of my life living in this country, that I have longing for my homeland that I can’t visit again. And I think of the longing of those who live so close to the land from which they have been uprooted, refugees in their homeland, or those who still hold the keys to their home and can’t reach it. They desperately long for their home as they watch those who crumbled their entire life frame into dust and ashes build their own supremacist regime. As far as the whole world is concerned, the dust of their destruction has already spread out and sunk as if has never existed. But it is only in the victims’ eyes that the dust refuses to sink, and I am filled with great shame.
You’d need to be blind not to see the connection between the total decay that is gnawing at the powers here and the plunder and injustice foundation upon which it is built. The return of the Palestinian refugees to their homeland is a necessary step in any undoing that must be accomplished, because justice must ultimately prevail over injustice. And we also have a duty to choose which side of this equation we stand on.
אנחנו לא גורשנו ממולדתנו. עזבנו אותה כמו רבים אחרים ברגע של כאוס, מלאי חששות מפני עתיד שלמרבה האסון מימש את כולם. אבל בניגוד למיליוני האיראנים שהפכו לפליטים ולגולים בעולם, לנו חיכתה הבטחה למולדת אחרת. וההבטחה הזו נתפרה בתפרים כל כך מחושבים כדי להבטיח שלא נראה את שכבות העוול עליהן היא יושבת, שלא נהיה ערים לעובדה שאת המולדת של מישהו אחר פרשו כך לרגלינו, שהפכו אותנו ברגע לבעלי בית בבית של מישהו אחר.
ולמרות שהפכנו לחלק מהדמוגרפיה היהודית הקדושה והעליונות שמגיעה איתה, למרות שגדלתי כאן בידיעה שהיותי יהודיה מקנה לי שכבות של הגנה שבמשך כל כך הרבה שנים היו כל כך מובנות לי מאליהן, כל כך טבעיות, אפילו בי, שאת מרבית שנותיי חייתי בארץ הזו, יש געגועים למולדת שאין לי יכולת לבקר בה שוב. ואני חושבת על כמיהתם של אלה שחיים במרחק כה קטן מהאדמה שנעקרו ממנה, פליטים במולדתם, או אלה שמחזיקים עדיין במפתחות ביתם ולא יכולים להגיע אליו, רואים בעיניים כלות איך אלה שפוררו את מרקם חייהם לאפר ואבק בנו על חורבות חייהם את שלטון העליונות שלהם, איך אבק החורבן כבר התפזר מבחינת כל העולם כלא היה ורק בעיני הקורבנות הוא עדיין מסרב לשקוע, ואני מתמלאת בושה גדולה.
עיוור מי שלא רואה את הקשר בין הרקב הטוטאלי שמכרסם בשלטון לבין יסודות הגזל והעוול עליו נבנה. שיבת הפליטים הפלסטינים למולדתם היא צעד הכרחי בכל תיקון שחייב יהיה להגיע, כי הצדק חייב בסופו של דבר לגבור על העוול. וגם עלינו מוטלת החובה לבחור באיזה צד של המשוואה הזו לעמוד.
